סיור גרפיטי באתונה – אמנות הרחוב

גרפיטי יכול להיות ונדליזם. וגם אמנות. אם זה ונדליזם או לא תלוי רק איפה ולאיזו מטרה הוא נוצר. העובדה שמתעוררת שאלה זו מעידה על היעדר יחס מעוצב לתופעת הגרפיטי ועל העניין הרחב בה הן מצד ההדיוט והן מצד חברי הקהילה המקצועית.

אבל הדבר החשוב ביותר כאן הוא בשום אופן לא היחס בין אמנות לוונדליזם. השאלה היא דווקא האם גרפיטי הוא אמנות, מה זה ואיך להתייחס אליו בתנאים של העולם המודרני. בעידן הפוסטמודרניזם, כל דבר יכול להיות אמנות. למעשה, שאלת מעורבות הגרפיטי באמנות צריכה להיענות על ידי כל אחד מאיתנו. רק כדי שהתשובה תהיה אובייקטיבית, יש צורך לדעת מהו גרפיטי, איזה מקום הוא תופס בתרבות המודרנית ומהי ההיסטוריה של מוצאו.

הגרפיטי הפך למעין גשר שדרכו נכנסו לעיר אמני רחוב, מתרחקים מהמרכיב התת-תרבותי של הגרפיטי, שראו עניין בעבודה עם המרחב העירוני. ולאמנים האלה, שעובדים עם אדריכלות עירונית, עם נושאים עכשוויים, שרושמים חזותית את יצירותיהם, הייתה השפעה גדולה מאוד על התרבות העולמית. חלק מהערים הפכו למעשה למוזיאונים פתוחים, היצירות הללו הפכו לסימני ההיכר של ערים, הן לגיטימיות, והאמנים שלהן פופולריים ומבוקשים. גרפיטי, באופן פיגורטיבי, הוא האיש הרע, האח הגדול של אמנות הרחוב, שבלעדיו הצעיר לא יוכל למצוא את דרכו במרחב העירוני. ורק בשביל זה אפשר להתייחס בצורה מתנשאת יותר לביטוי הזה של תרבות הנוער. בנוסף, הרבה מאוד פעמים אנחנו שוכחים שכותבי גרפיטי, כדי לצייר את עבודתם, לוקחים סיכון גדול מאוד, לוקחים על עצמם אחריות שהיא הרבה יותר גבוהה מהנזק שנגרם.